יעל וייס
*
הגיג על עבודה במוזיאון טבע
מאת יעל וייס
במהלך העבודה בזום ואחרי כן במוזיאון הטבע התחזקה אצלי יותר ויותר ההרגשה שמה שכרגע חשוב לי יותר מהכל, יותר מבני האדם, יותר מהאומנות, יותר מהתרבות וההיסטוריה - זה הקיום הפראי. העבודה במוזיאון בתוך חדר המתים של עולם הטבע זרקה לי בפרצוף פעם אחר פעם את סדר העדיפויות המודע והלא מודע של בני האדם לאורך ההיסטוריה. העבודה בקבוצה של יחידים שחוברה כברירה אפוקליפטית ביססה בי את המחשבה על אודות הקשר בין החיים ליצירה. חברים, מכרים, אנשים חדשים נכנסים לתוך המרחב שבו הפרטי והציבורי נפגשים. החיים לבמה לחיים. המציאות, הפנטזיה וכל מה שיש על הספקטרום. נוכחות המפגש בחיי הפרטיים תוך כדי עבודה בזמן הזה של העולם. הכנות והקרבה. המרחק וחוסר הסנכרון ששולטים תמיד מעל הכל.
במהלך עבודה ואחריה הרגשתי איך העדר הטבע הפראי בחוץ, בעולם, מורגש אצלי באופן פיזי. הניתוק מהפראיות שלי. אני מרגישה שאני טבע שבור. והמבט אל העולם הפראי בחוץ קטן ככל שיהיה רלוונטי כמעט יותר מהכל.
אני בוחנת עוד פעם ועוד פעם את המניעים שלי לחיות ולמות בקרבת הבמה, כיצור פראי. הן בנוכחות פיזית והן בנוכחות דיגיטלית. מנסה להבין באיזה אופן החיים שאני חיה בזירה הכל כך יוצאת דופן הזו, האמנות, נפגשים ותורמים לקיום הפראי. כמובן שזה אריג מסיבי וסבוך אבל העבודה בהקהלהקה גילגלה בתוכי את התהייה הזו.
מאת יעל וייס
במהלך העבודה בזום ואחרי כן במוזיאון הטבע התחזקה אצלי יותר ויותר ההרגשה שמה שכרגע חשוב לי יותר מהכל, יותר מבני האדם, יותר מהאומנות, יותר מהתרבות וההיסטוריה - זה הקיום הפראי. העבודה במוזיאון בתוך חדר המתים של עולם הטבע זרקה לי בפרצוף פעם אחר פעם את סדר העדיפויות המודע והלא מודע של בני האדם לאורך ההיסטוריה. העבודה בקבוצה של יחידים שחוברה כברירה אפוקליפטית ביססה בי את המחשבה על אודות הקשר בין החיים ליצירה. חברים, מכרים, אנשים חדשים נכנסים לתוך המרחב שבו הפרטי והציבורי נפגשים. החיים לבמה לחיים. המציאות, הפנטזיה וכל מה שיש על הספקטרום. נוכחות המפגש בחיי הפרטיים תוך כדי עבודה בזמן הזה של העולם. הכנות והקרבה. המרחק וחוסר הסנכרון ששולטים תמיד מעל הכל.
במהלך עבודה ואחריה הרגשתי איך העדר הטבע הפראי בחוץ, בעולם, מורגש אצלי באופן פיזי. הניתוק מהפראיות שלי. אני מרגישה שאני טבע שבור. והמבט אל העולם הפראי בחוץ קטן ככל שיהיה רלוונטי כמעט יותר מהכל.
אני בוחנת עוד פעם ועוד פעם את המניעים שלי לחיות ולמות בקרבת הבמה, כיצור פראי. הן בנוכחות פיזית והן בנוכחות דיגיטלית. מנסה להבין באיזה אופן החיים שאני חיה בזירה הכל כך יוצאת דופן הזו, האמנות, נפגשים ותורמים לקיום הפראי. כמובן שזה אריג מסיבי וסבוך אבל העבודה בהקהלהקה גילגלה בתוכי את התהייה הזו.