מיתוס הקהלהקה
מאת הקהלהקה
*
פרק 1
Values for this Millenium
מוזאוןזום
*
הקהלהקה נולדה באישון לילה ב-ZooMUSEum. היה זה הסגר הראשון. כמו מרבית האנשים, היינו ספונים בבתים: לא יכולים להתקהל בגופנו, אז נתלהק ברוחנו. הזמנו בתנועת היכון! את האייקונים של עולם התיאטרון - דויד מעיין וסמדר יערון - להיות מורינו. הרי, אנו זקוקים לעצת חכמינו כאשר הטקס הופך הכרחי להישרדות אמנותנו. קודם כל, לקחנו את הזמן לשהות כאמנים ביחד בפורמט חדש ובמציאות לא מוכרת, כאשר בדידותנו הסייבורגית היא בת-חישה וגם עוברת דיגיטציה שניתן לצרוך כקהל משועשע. ואז ראינו: אנחנו הלהקה ואנחנו קהלה! אנחנו הקהלהקה! סוף סוף, באופן הזה, אנחנו יכולים להיות מוזה-און מספיק לעצמו.
״ערכים לאלף הזה״ ידענו מן הרגע הראשון, כמו סיפור אהבה. צללנו יחדיו למרחב מוכר, עתיק, בין דורי ונצחי של מחקר אמנותי משותף. חקרנו את אמנות החוויה המתמשכת, התעקשנו על רווחת ההוויה, חשבנו על אמנות אובייקטיבית, יצירת מציאות, רקדנו ריקודים מקודשים ודברנו הרבה על בראשית ומשפחה. החזון היה בהיר, הכול רב עצמה. פסטיבל מחול הוא צורתנו ויהי מה.
״ערכים לאלף הזה״ ידענו מן הרגע הראשון, כמו סיפור אהבה. צללנו יחדיו למרחב מוכר, עתיק, בין דורי ונצחי של מחקר אמנותי משותף. חקרנו את אמנות החוויה המתמשכת, התעקשנו על רווחת ההוויה, חשבנו על אמנות אובייקטיבית, יצירת מציאות, רקדנו ריקודים מקודשים ודברנו הרבה על בראשית ומשפחה. החזון היה בהיר, הכול רב עצמה. פסטיבל מחול הוא צורתנו ויהי מה.
פרק 2
see through me
החממה
החממה
*
יצאנו מהסגר הראשון. הווייתנו כבר מלוהקת ואצה לרקוד את מסע המוזות למרות הציווי להתבודד. גופינו רוטטים לקראת הפגישה הראשונה עם הקהל, שהוא חברי הקהלהקה עצמה. מצאנו מחסה בחממה אקזוטית ומועדת להריסה בגן בתל אביב. ״See through me״ היא לוחשת, ואנו נענים לקריאה ללא היסוס. מצוידת בערכים עתיקים, ניגשה הקהלהקה לטקס האבלות בגבולות החממה. למלאכה התלווה אלינו מומחה-לחממות-צעיר, הקולנוען והאמן יונתן עמר מזרחי, שעזר לנו להתחבר מחדש לטבענו הרומנטי והאירוני. כפי שרוח התקופה מבקשת, טקס המחול יופיע באופן חלומי בסטודיו הקולנוע.
המשכנו לרזידנסי בחממה של אביטל גבע בקיבוץ עין שמר, המקום הכי רדימייד-אין-איזראל של תולדות האמנות. החממה של גבע אינה מבקשת לשכפל עולם אלא לעצבו. המחווה האוונגרדית הנואשת עזרה לנו להתמודד עם אי היכולת שלנו לשלוט באקלים ובתאטרון האנתרופוקן. בימים יחידניים אלה נפתח פורטל לחוש את הטרנספורמציה המצויה דווקא באוזלת ידינו. אנו נזכרים בפרדיגמת ההכחדה ונופלים לתוך שמחתנו להתקיים בחממה שימיה ספורים; ובחממה שמנהלת את הפנטזיה האוטופית שלנו על אודות אמנות. כך, המוזה-און הירוק, מטפח את תנועתנו לעבר ריבוי חוויות המשבר של הטבע, האמנות והמקום הזה ישראל.
המשכנו לרזידנסי בחממה של אביטל גבע בקיבוץ עין שמר, המקום הכי רדימייד-אין-איזראל של תולדות האמנות. החממה של גבע אינה מבקשת לשכפל עולם אלא לעצבו. המחווה האוונגרדית הנואשת עזרה לנו להתמודד עם אי היכולת שלנו לשלוט באקלים ובתאטרון האנתרופוקן. בימים יחידניים אלה נפתח פורטל לחוש את הטרנספורמציה המצויה דווקא באוזלת ידינו. אנו נזכרים בפרדיגמת ההכחדה ונופלים לתוך שמחתנו להתקיים בחממה שימיה ספורים; ובחממה שמנהלת את הפנטזיה האוטופית שלנו על אודות אמנות. כך, המוזה-און הירוק, מטפח את תנועתנו לעבר ריבוי חוויות המשבר של הטבע, האמנות והמקום הזה ישראל.
פרק 3
New Patron!
מוזיאון הטבע*
הימים משונים ומערערים על תפיסה כרונולוגית, אבל אנו מטפסים במעלה הגבעה של שייח׳ מוניס. גופינו הלומי החרדה, מושלכים לקפסולה, לא מסוגלים להכחיש את הסמכות המכוננת של מטאפורת הטבע - ״האח, פטרון חדש!״ עם זאת, אנחנו זוכרים שטבע הוא רק מטאפורה, פעם מחלה, פעם אלוהים, פעם חממה. במוזה-און הטבע מתחיל טיפוסינו הארוך חזרה לתרבות, לפגוש במה שנשאר ממנה. שם ניסינו להתקיים כאווטארים בסיפור האזהרה על אודות ההיסטוריה הטבעית של האדם. עלייתנו זו לרגל, צריכה לכפר על עמדתנו הייחודית כאמני-הגוף, זן כמעט נכחד אבל לפחות כזה שלא ניתן ללכוד.
הלהקה ארזה ברית (the pack packed a pact) לאצור את ההישרדות, לשמור עליה, לחגוג את עצבותה. הישרדות ויופי חברות טובות שוב. הלאה, הלאה, בין פוחלצים שסובבים אותנו והנחיות איך להציל את האוקיינוס, אנו זוחלים אחרי זלמה, המדריכה המיתולוגית שלנו במוזיאונים השונים לאסונות טבע. אנו מתמידים בתשוקתנו להיות מיקרו-פסלים ולייצר טקסים טלפתיים לקראת הטרנספורמציה הממשמשת לבוא. כעת, האשמה של התרבות על אודות אכזריותה הטבעית היא המצפן לאוריינטציה במרחב המחיה החדש שלנו. הופענו בית ספר לכוריאוגרפיה כשרקדנו את המציאות של ההתלהקות. התמסרנו לחקירה של כלכלת היצירה כאשר כל אחד נתן את ליבו כבן לוויה (companion) לשבריריותנו המשותפת.
הלהקה ארזה ברית (the pack packed a pact) לאצור את ההישרדות, לשמור עליה, לחגוג את עצבותה. הישרדות ויופי חברות טובות שוב. הלאה, הלאה, בין פוחלצים שסובבים אותנו והנחיות איך להציל את האוקיינוס, אנו זוחלים אחרי זלמה, המדריכה המיתולוגית שלנו במוזיאונים השונים לאסונות טבע. אנו מתמידים בתשוקתנו להיות מיקרו-פסלים ולייצר טקסים טלפתיים לקראת הטרנספורמציה הממשמשת לבוא. כעת, האשמה של התרבות על אודות אכזריותה הטבעית היא המצפן לאוריינטציה במרחב המחיה החדש שלנו. הופענו בית ספר לכוריאוגרפיה כשרקדנו את המציאות של ההתלהקות. התמסרנו לחקירה של כלכלת היצירה כאשר כל אחד נתן את ליבו כבן לוויה (companion) לשבריריותנו המשותפת.
פרק 4
NO GO NO SHOW
מוזיאון אמנות
מוזיאון אמנות
*
סגר שני, פחד והדחקה שולטים ברחובות. הקהלהקה חמושה בברית שכרתה עם המלנכוליה של הטבע האנושי. מוזיאון האמנות סגור והאמונה באמנות אובדת בין הבריות, שמבלבלים באופן בורגני בין תרבות לאמנות. לעומת זאת, הקהלהקה כבר חשה בעוצמת טבעה המצטבר להיות מוזה-און בכוחות עצמה, אבל בכל זאת נואשת לגעת שוב בעדינותו של המוזה-און לאמנות. והנה, מחכה להקהלהקה תערוכתה של מיכל הלפמן במוזיאון העירוני, שנפתחה כדי להיסגר עם פרוץ המגיפה. שם, תא אפור, מרחב מחייה שמקיים וגם מתעלה מעל המתח בין הקובייה הלבנה ובין הקופסא השחורה. וכמו שיסמין אומרת: ״אם משהו לא בא אז הוא לא בא מסיבה״, אז קדימה להנות. הקהלהקה מציגה את קברט מחול המוות: NO GO NO SHOW.
הקהלהקה כבר רגילה להיות מאהבת לא חוקית, מין פולש, להתגפף מהצד עם פנתאון האמנות. אבל כעת כשהכול סגור, הרי הכל פתוח. דווקא כשההתקהלות אסורה, כל רקדנית של הקהלהקה יכולה להתייחד עם התערוכה. כמה מסעיר. הקהלהקה יכולה לממש שוב את פראיותה, וזהו ניצחונה הבלתי מעורער של טרפסיכורה לפרש את מעשה האמנות בעידן הפגיעות. לכן, דווקא בימים בהם התפוגגות הדמוקרטיה מוחשית לכל, היא צורחת במוזיאון ריק: ״אמנם אנו רצים במסדרונותיך, אבל אנו נשבעים לך אמונים, הו מוזה-אונקרטיה!״
הקהלהקה כבר רגילה להיות מאהבת לא חוקית, מין פולש, להתגפף מהצד עם פנתאון האמנות. אבל כעת כשהכול סגור, הרי הכל פתוח. דווקא כשההתקהלות אסורה, כל רקדנית של הקהלהקה יכולה להתייחד עם התערוכה. כמה מסעיר. הקהלהקה יכולה לממש שוב את פראיותה, וזהו ניצחונה הבלתי מעורער של טרפסיכורה לפרש את מעשה האמנות בעידן הפגיעות. לכן, דווקא בימים בהם התפוגגות הדמוקרטיה מוחשית לכל, היא צורחת במוזיאון ריק: ״אמנם אנו רצים במסדרונותיך, אבל אנו נשבעים לך אמונים, הו מוזה-אונקרטיה!״
פרק 5
Jerusalem Syndrome
מוזיאון ארץ ישראל
מוזיאון ארץ ישראל
*
אמנים זועקים ברחובות. הם מצליחים להתקהל בבירה, בבלפור, וקושרים את הקרנבל למחאה. ״מהפכה, דמוקרטיה!״ הם צועקים, וגם אנחנו. אבל בפנים לבנו מהסס במבוכה - ״האם זהו סינדרום ירושלים?״ כך או כך, אם דיננו להיתקע פה, יש להעמיק במוזה-און הדיוניסי, לכן, את שיירתנו הוביל שר המשתה הרשמי: ליין המסיבות Kok Schok TLV. יחדיו, חיפשנו משמעות במקום הזה. התחלנו ב"קלאב החדש" בבלפור, כמו שהנוער כינה זאת, לבושים לבן ומייחלים להידבק בסינדרום. אבל משהו אינו כשורה, הרי, אם כבר לצעוק אז כדאי: ״המרד בהכחדה!״
היינו נחושים להיכנס למחווה המשיחית של מוזה-און ארץ ישראל, שמשהו מן הנפש יישאר אחרי הגוף בכל זאת. לכן, אנחנו מחליטים לחזור לתל אביב. שם בעיר החטאים אנו מעזים לשאול זה את זה מיואשים: ״אולי בכלל המרד (עצמו) בהכחדה?״ חיש מהר, מתורגלים, ובטבעיות, אנו פונים לצלול אל מעמקי הסינדרום כדי להצליח לממש את מוזה-אונקרטיה, ולהתקיים בין עצי הזית לכוכבים.
היינו נחושים להיכנס למחווה המשיחית של מוזה-און ארץ ישראל, שמשהו מן הנפש יישאר אחרי הגוף בכל זאת. לכן, אנחנו מחליטים לחזור לתל אביב. שם בעיר החטאים אנו מעזים לשאול זה את זה מיואשים: ״אולי בכלל המרד (עצמו) בהכחדה?״ חיש מהר, מתורגלים, ובטבעיות, אנו פונים לצלול אל מעמקי הסינדרום כדי להצליח לממש את מוזה-אונקרטיה, ולהתקיים בין עצי הזית לכוכבים.