︎



אירוע משפחתי
מיכל סממה


*


״בפאריז יש רחוב; ברחוב יש בית; בבית יש מדרגות; במדרגות יש חדר; בחדר יש שולחן;
על השולחן יש מפה; על המפה יש כלוב; בתוך הכלוב יש קן; בתוך הקן יש ביצה; בתוך הביצה יש ציפור.
הציפור הפילה את הביצה; הביצה הפילה את הקן; הקן הפיל את הכלוב; הכלוב הפיל את המפה; המפה הפילה את השולחן; השולחן הפיל את החדר; החדר הפיל את המדרגות;
המדרגות הפילו את הבית; הבית הפיל את הרחוב; הרחוב הפיל את העיר פאריז.״

(שיר ילדים מדה-סוור, פול אלואר,שירה לא-רצונית ושירה מכוונת.) 
נזכרתי בשיר הזה. מתוך חלל וכו׳: מבחר מרחבים של ג׳ורג פרק.

הקורונה, הסגר, הבידוד, שיחות זום, סכרת נעורים, בית חולים איכילוב, קניון ויצמן, חניונים תת קרקעיים, לידה מחדש, הזרקות אינסולין, מעקבים, פרטי פרטים, כאבי השיניים הבלתי פוסקים, בשבוע אחד איבדתי את המפתחות ומשקפי הראייה.
וגם - - ״אמא, אני מפחד״, ״תשירי לי שירים שמפחידים את הפחד״.

עזבתי את ה״להקה״ לטובת ה״אירוע המשפחתי״ באיבחת ווטסאפ אחת:
״אנחנו במיון. ייקח זמן לחזור לשגרה״.
אחרי קצת פחות מחודש עדו התקשר והציע שאדבר עם דודי.
דודי אמר: ״הכאן והעכשיו לא צריך חזרות״.
נפגשנו בזום. על מרחביו האינסופיים.
משפחה וחברים מהלהקה הגיעו לבקר.

:קראתי
״אנו חושבים תמיד על הדמיון כעל היכולת שיוצרת דימויים. ההפך הוא הנכון, הדמיון מפורר את מה שאנו תופשים; הוא, מעל לכל, היכולת המשחררת אותנו מדימויים מידיים ומשנה אותם.״
(גסטון בשלאר)